החלטה בתיק בר"ע 21384-03-13

סגן הנשיאה, השופט יגאל  פליטמן

1.      לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת דגית וייסמן; ב"ל 52597-07-11) מיום 27.12.12, בו התקבל חלקית ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 23.6.11 (להלן- הוועדה).

2.      נקדים ונציין כי עניינו של המבקש הוחזר לוועדה על פי פסק דיננו, מיום 9.1.11 (בר"ע 51916-05-10; להלן - פסק הדין המוסכם), בו ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים,להצעתנו, לפיה עניינו של המבקש יוחזר לוועדה אשר תונחה:

"לצאת מתוך נקודת המוצא לפיה למבקש דרגה תפקודית ראשונה של הלב, כפי העולה משיעור הנכות הרפואית הסופית שנקבעה למבקש, והוא מסוגל לעבודה שאיננה דורשת מאמץ גופני מיוחד וזאת כתוצאה מתאונת העבודה.

בהתאם לנקודת מוצא זו על הוועדה לפעול על פי פסק הדין המוסכם, מכוחו הוחזר אליה עניינו של המבקש, אשר הורה לוועדה לשקול:

האם אין מקום להפעיל את תקנה 15 במלואה, וזאת לאור העובדה כי הוועדה סבורה שמצבו הבריאותי אינו מאפשר למערער לתפקד כרופא ניידת עם המאמץ הכרוך בכך וכי קיימת ירידה ניכרת בהכנסותיו.

בנוסף, ולחלופין, תשקול הוועדה הפעלה מלאה של תקנה 15 לאור חלופת הגיל. הוועדה תנמק החלטתה. בא כוח המערער יוזמן להופיע ולטעון בפני הוועדה".

3.      הוועדה, אליה הוחזר עניינו של המבקש, הקשיבה לטענות באת כוח המבקש. הוועדה עיינה בפסק הדין המוסכם. הוועדה קבעה כי בשיקוליה לגבי מתן סעיף הנכות, לקחה הוועדה בחשבון את גילו של המבקש, כושרו הגופני ועיסוקו, וזה בנוסף לממצאים האובייקטיבים של מצבו הקרדיאלי, שכאמור מדובר באוטם מזערי שלא פגע בתפקוד הלב וכן אין עדות למחלה איסכמית. הוועדה ציינה כי אם ההערכה הייתה נעשית רק על סמך הנתונים הקרדיאלים הרי שלמבקש היו מגיעים 10% נכות לפי סעיף ליקוי 9(1)(ג)(I). אך בהתחשב בסוג עבודתו כרופא ניידת טיפול נמרץ, שזהו תפקיד שממלאים רופאים צעירים בדרך כלל, הרי שהוועדה נהגה לפנים משורת הדין וקבעה למבקש 25% נכות בגין האוטם, מעבר לנתונים האובייקטיבים. לכן קבעה הוועדה כי אין מקום להפעיל תקנה 15 ל תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956 (להלן - תקנה 15) במלואה, אלא רק בשליש. על החלטת הוועדה הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי.

4.      בית הדין האזורי קבע כי מהנמקת הוועדה עולה כי הוועדה נפלה לכלל טעות, שעה שבדיון בהפעלת תקנה 15 התעלמה הוועדה מהנחיית בית הדין הארצי, לפיה נקודת המוצא היא שלמערער דרגה תפקודית ראשונה של הלב, היינו 25% ועל יסוד קביעה זו, היה עליה לדון בהפעלת תקנה 15, על פי השיקולים שפורטו בפסק הדין המוסכם. במקום לעשות כן, הוועדה הסבירה כיצד לקחה בחשבון את נתוניו האישיים של המבקש בקביעת הנכות ובכך חרגה מהנחיות פסק הדין ואף ערבבה מין שאינו במינו - קביעת שיעור הנכות והפעלת תקנה 15. בית הדין קבע כי משניתנו כבר שני פסקי דין מפורטים בעניינו של המבקש, באותו נושא - הפעלת תקנה 15 - ונוכח נימוקי הוועדה המצביעים על כך שהוועדה איתנה בדעתה, נראה כי אין טעם בהחזרת עניינו של המבקש לאותה וועדה. למרות זאת, לא סבר בית הדין קמא כי יש להיעתר לבקשת המבקש כי בית הדין ידון בהפעלת תקנה 15. משמדובר בקביעה שהיא בסמכות הוועדה. בנוסף, על פי הנחיות פסק הדין המוסכם, על הוועדה לשקול את הפעלת תקנה 15 גם על פי חלופת הגיל. אין מדובר בנתון מוכח, אלא בהפעלת שיקול דעת ואין מקום שבית הדין יחליף את שיקול דעת הוועדה בשיקול הדעת שלו. לאור האמור הורה בית הדין קמא על החזרת ענינו של המבקש לוועדה בהרכב אחר לדיון בנושא הפעלת תקנה 15. בפני הוועדה בהרכב חדש תובא החלטת הדרג הראשון והערר שהוגש עליה בשעתו, ולא יוצגו בפניה פרוטוקולי הוועדה נשוא הערעור וכן פסק דין זה, למעט סעיף 13 לפסק הדין. בית הדין חייב המוסד לביטוח לאומי בהוצאות המבקש בשיעור של 3,000 ש"ח. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגיש המבקש הבקשה לרשות ערעור שבפני.

5.      בבקשת רשות הערעור טען המבקש כי בית הדין קמא אומנם קיבל את מלוא טענותיו וקבע מפורשות כי הוועדה טעתה ולא מילאה אחר הוראות פסק הדין, אולם לא נענה לסעד החריג המבוקש, של יישום תקנה 15 במלואה, נוכח מספר הגלגולים ועמדת הוועדה, ומשלמעשה הקביעות הרפואיות והעובדתיות נעשו על ידי הוועדה באשר לחלופת המקצוע. במקום זאת העניק בית הדין סעד שלא שהתבקש, אשר פוגע במבקש ומעמידו במצב חמור יותר מזה שהיה לכתחילה, ואף מבטל בפועל את אחוזי הנכות לפי תקנה 15 שכן נתנו לו, מבלי שהוגש ערעור עליהם. המבקש גרס כי הפתרון הנכון שיאפשר פגיעה מינימאלי, אם בית דין זה לא ימצא לנכון להפעיל תקנה 15, היא להעביר את הדיון לוועדה בהרכב חדש מתוך הנחייה ליישם את פסק הדין המוסכם.

6.      לאחר שעיינתי בפסק בית הדין האזורי ונתתי דעתי לטענות שביסוד הבקשה לרשות ערעור ולכלל חומר התיק שבפני, אני מחליט כי יש לדחות הבקשה. משלא נפלה טעות משפטית בפסק דינו של בית הדין האזורי המצדיקה התערבות בית דין זה. לא שוכנעתי כי יש להתערב במסקנת בית הדין קמא, לפיה אין להיעתר לבקשה להפעיל תקנה 15 במלואה. משמדובר בקביעה הנתונה לסמכות הוועדה ומשעל פי הנחיות פסק דיננו המוסכם, על הוועדה לשקול הפעלת תקנה 15 גם על פי חלופת הגיל. דהיינו אין מדובר בנתון מוכח, אלא בהפעלת שיקול דעת הוועדה. צדק בית הדין האזורי בקובעו כי, בנסיבות העניין, שעה שכבר ניתנו שני פסקי דין מפורטים בעניינו של המבקש באותו נושא - הפעלת תקנה 15, ונוכח נימוקי הוועדה המצביעים על כך שהוועדה, על פני הדברים, נעולה בדעתה, אין טעם בהשבת עניינו של המבקש לאותה וועדה. משאלו הם פני הדברים, ומשעניינו של המבקש מועבר לוועדה בהרכב חדש, יש לאפשר לה לבחון את יישום תקנה 15, בו נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה. חזקה על הוועדה, בהרכב אחר, שתבחן עניינו של המבקש כיאות ותיתן דעתה ליכולת המבקש לחזור לעיסוקו, לגילו של המבקש ולמקצועו, בהתאם לקבוע בתקנה 15. פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק ומבוסס. אשר על כן, נוכח כלל האמור,  לא מצאתי צידוק למתן רשות ערעור בבקשה.

7.      סוף דבר - הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ח' אייר (18 אפריל 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: